את דואט סיימתי בקיץ 2019, לפני שלוש שנים. כמה שבועות לפני סיום הסדנא הכרתי את דיויד, והיום אנחנו הורים לתאומים מתוקים, תמר ויונתן, שנולדו בתהליך פונדקאות.
לדואט הגעתי ארבע שנים בלבד אחרי שהתחיל סיפור היציאה שלי מהארון. השנים שאחרי היציאה היו שנים של התפתחות מואצת מבחינה זוגית ומינית. עשרות רבות (אולי בכלל מאות?) של דייטים והיכרויות. הלכתי לאיבוד ומצאתי את הדרך שוב, כמה וכמה פעמים.
בשלוש השנים מאז שהכרנו, אנחנו עושים מסע אישי וזוגי אמיץ שאני גאה בו מאד. כשאני עוצר לרגע ומסתכל עליי בתוכו, אני רואה כמה משמעותית דואט בשבילי במסע הזה.
דואט היא בשבילי תהליך עמוק ומפכח, שבבסיס שלו לימד אותי שבניגוד לציפיות ולתרבות ה"דיסני", שכולנו גדלים עליה ואליה,
זוגיות היא שותפות שמחייבת עבודה והתמדה, בייחוד כשהניצוצות והלהט כבר לא מספיקים כדי להחזיק את הקשר.
ומתוך הביטחון בקשר והמחויבות, אני יכול להפיק הנאה וסיפוק, זה כיום כיוון התנועה של הדברים בשבילי, ולא הכיוון ההפוך.
במסע שלנו, אחת מאבני הדרך המשמעותיות הוא כמובן ההיריון והלידה של יונתן ותמר.
בטקס הגיור (הרפורמי), הרבנית הקריאה ברכה מיוחדת שכתבה להם ולנו.
היא אמרה שתמר ויונתן הם תוצר של אנשים (האמת, בעיקר נשים) טובים בדרך. לא חשבתי על זה כך עד אז, זה ריגש אותי מאוד.
מרכיב משמעותי נוסף בדרך לילדים האהובים האלה, במסע טרנס-אטלנטי מורכב ויקר, הוא שכל אחד מאיתנו בסופו של יום או קושי, מחויב גם לעבוד בשביל הזוגיות הזאת, ללמוד, להשקיע ולתקן.
והחשיבות של הדברים האלו התבהרה לי מאד בזכות דואט ומלווה אותי כל הזמן.
חודש הגאווה כאן, וזאת הזדמנות מעולה בשבילי לשתף, על המסע האישי, הלמידה והמשפחה החדשה שיצרנו. 🏳️🌈
Design: Hanni Abudy