דצמבר 2020. מחליטה (בדיעבד) לתת לעצמי את המתנה הכי טובה שאני יכולה לתת- סדנת דואט של הומניקיישן. ובראייה עמוקה יותר- את עצמי.
באותה העת אני מבינה שאני צריכה עזרה. אני לא מצליחה לייצר זוגיות ואני לא מבינה למה. למעשה אני לא מבינה כלום.
אני זוכרת את היום הזה ממש טוב.
מגיעה למקום, רואה מלא אנשים. כולם נראו לי מוזרים (שהפכו להיות האנשים הכי מהממים ומיוחדים שפגשתי).
ממש יכולתי לראות את עצמי מחזיקה את הראש ושואלת- מה לעזאזל את עושה פה?
אבל אני כמו שאני, הגעתי משימתית וחדורה להצליח.
ואז ראיתי את איילת סמואל המנחה.
זו שבדרכה יוצאת הדופן, האלגנטית והבלתי מתפשרת תיתן לי כלים שיאירו את עיני.
למדתי על עצמי כל כך הרבה, העמקתי, הזעתי, הובכתי, החכמתי, התמודדתי עם ביקורות ועימותים, שמחתי, בכיתי, התאהבתי בעצמי ובסובבים אותי והכרתי חברים לחיים.
אבל אם בסיכומים עסקינן, אני אסכם את הסדנה הזו כפריצת הדרך שלי! למה אתם שואלים?
למדתי שה"בררנות" היא סך הכל רשימות.
רשימות שיכולות להשתנות. למדתי שיש דפוסי מחשבה מגבילים שהם כמו איש קטן וקנאי בראשי שמונע ממני להיכנס לזוגיות,
למדתי כמה הפחד משתק, כמה התדמית מנהלת אותי.
לקח לי זמן. אבל שיניתי כל כך הרבה דברים בגישה שלי. ואז, כשבאמת לא ציפיתי לזה (סליחה על הקלישאה אבל זה נכון).
אחרי שהתמקדתי בעבודה שלי על עצמי וכבר כמעט שכחתי ממסע החיפוש,
מצאתי (תשנו מנטרה מ"לחפש" ל"למצוא").
הוא חזר אלי מהעבר הרחוק (13 שנים) בו לא הייתי בשלה לקבל את כל הטוב שהוא ואני מסוגלים להעניק אחד לשנייה.
ועכשיו, כותבת לכם משארם,
"מאורסת לגבר הכי חתיך בעיר" (עדן בן זקן).
Design: Hanni Abudy